מיכאל יעקבי

בן פנינה וישעיהו, נולד ביום ז’ בתשרי תרפ”ט(21.9.1928) בתל- אביב. קצב החינוך בגן-הילדים היה אטי מדי לעומת התפתחותו, ובגיל5, כשידע כבר לקרוא עיתון, נתקבל לכיתה א’ בבית-הספר. מיכאל המשיך להקדים את חבריו לספסל הלימודים במשך כל השנים, כי תמיד ידע מתוך קריאה יותר משניתן לו בבית-הספר. התרופה הרגילה, ל”דלג” על כיתה אחת, לא נתקבלה על דעת אביו, בהתחשב בגיל הרך של הנער, וכך סיים בהיותו בן 16 את הכיתה השביעית של בית-הספר התיכון בבית הכרם. גם מחוץ לבית-הספר הקדים את גילו. בהיותו בן 9 הוצג כבן10 ונתקבל לארגון “הצופים”. לא מצא שם את סיפוקו ועבר אל “השומר הצעיר” ובמהרה המשיך את דרכו ל”המחנות העולים”, שם הגיע אחרי זמן מועט לתפקיד הדרכה ונשאר נאמן לתנועה כל ימיו. בפעולות ובטיולים של התנועה למד ציות ומשמעת כי שם מצא סיפוק לאהבתו את הטבע והחופש. התעניין בעבודות מיכניות ועל סף גיל 12 עבד בימי חופשת הקיץ 8 שעות ביום במוסך שליד הבית, וכן בקיץ שלאחריו. בקיץ 1942 נתקבל בהמלצת אביו (ששימש אז פקיד במטה המשטרה) לעבודה במוסך של המשטרה ונתחבב על העובדים (כולם ערבים מבוגרים) בהתנהגותו כפועל ממש. אחר-כך התנדב לעבודה בקיבוץ געתון (בשל מחסור בכוח אדם בימי אל-עלמיין). בהיותו בן 14 נתקבל להג”א (בעזרת “שקר לבן” שהוא כבר בן15), מילא את תפקידיו באחריות וקיבל מדים, אך את תעודת-הפקח קיבל רק כשהיה בן 15 באמת. בגיל זה השתתף עם בוגרי תנועתו בטיולים רבי מאמץ וסיכון למצדה, עין גדי והנגב והוסיף לכך הרבה טיולים ומסעות בכל רחבי הארץ ב”מבצעים פרטיים” (ב”טרמפ” וברגל), ושלל צילומיו וסיפוריו הסבו עונג להוריו ולחבריו (חיבורו על הטיול לנגב שערך בחנוכה תש”ד נשמר בתנועתו כיצירה רבת-עניין). גם עם אביו הירבה לטייל בארץ. בתש”ד השתתף בקורס מפקדי כיתות בגדנ”ע בכפר הילדים ובשובו משם הפסיק את הלימודים העירוניים ונתקבל לבית-הספר החקלאי “כדורי”, להכשיר את עצמו לחקלאות בקיבוץ. התעניין בדבר השתלמות נוספת בלימודי חקלאות באמריקה, אך בגלל המצב המתוח בארץ החליט להצטרף לפלמ”ח ולהכשרת הצופים. עשה את הכשרתו בגבע, בית השיטה ועין גב וסיים קורס מ”כים. הוא התמצא יפה בעבודות ובשמירה וידע לקשור קשרי ידידות עם אנשים מעבר לגבול הסורי.

מראשית מלחמת-העצמאות שירת בחטיבת “יפתח” בהגנה על משק עין זיתים, הר-כנען וצפת והשתתף בפשיטה הנועזת והמוצלחת לסאסא, בחבלות ופיצוצים. הוא סיים קורס חובשים, אך העדיף לפעול בנשק. כחובב מוסיקה מילדותו (בהשפעת אביו ובעזרתו) היה מנעים לחבריו מוסיקה בחלילית או במפוחית-פה ובתקליטים קלאסיים שקנה בשביל בני הכשרתו, ואף את הקרבות היה מתאר במכתביו לאחיו במונחים מוסיקליים. תיאורי המאמץ והסבל והמאבק עם האויב והמחסורים והסכנות הפכו במכתביו לפרקי הומור עליז. אחרי “גביית חוב ישן” מעין זיתון, הכפר האשם במות חבריו, ירד עם פלוגתו מהר- כנען לצפת להשתתף בשחרור שכונת היהודים מהמצור, שם כתב על-גבי מעטפה: “אם לא אחזור פתחו את המכתב”, ובתוכו כתב בין השאר: “כרגיל היה לי ביטחון (בעת “גביית החוב” מעין זיתון), שאני וכל שכני נישאר שלמים ובריאים, אולם כמובן יש להיכון לכל דבר”. והלאה: “- – - ובסופו של דבר, אנו עומדים על סף השחרור, ואתם תתקדמו הלאה, על פגריהם של מוסטפה וחסן, בלעדי”.

ואכן רבע שעה לפני השלמת כיבוש המצודה, שסיים את שחרור צפת, ביום א’ באייר תש”ח (10.5.1948), נפגע קשה בגבו, בשוכבו ליד המקלע, ובתחושת הניצחון עצם את עיניו בטרם ידע כי הקרב אשר השתתף בו הסתיים בניצחון מזהיר ובכיבוש צפת כולה. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בצפת.

פרסום בספר הנופל

website by lama-lo?!