גלעד אטיאס

בן בת שבע ואלי. נולד ביום שישי, כ’ בכסלו תשמ”ח(11.12.1987), בחמש לפנות בוקר, באמבולנס בדרך לבית החולים. הוריו החליטו לקרוא לו גלעד כדי שיהיה שמח לעד. כעת, אומרת אמו בכאב, גלעד הפך לגלעד.

גלעד היה בן הזקונים במשפחה בת חמישה ילדים – אח לשירה, רפאל, אסף וטל חי. צעיר היה מאחיו טל בשנה וחודש בדיוק, והשניים גדלו כתאומים והיו חברים טובים.
בשנות חייו הראשונות גרה המשפחה בקצרין, שם ביקר גלעד בגן “נמרון” אצל הגננת יעל, ובגן חובה, אצל הגננת רחל. את כיתות א’ ו-ב’ עשה בבית הספר היסודי “גמלא” שביישוב. כשסיים את כיתה ב’ החליטה המשפחה לעבור לגור בגבעת אבני – יישוב קהילתי בגליל התחתון – היות שאביו של גלעד, איש צבא קבע, סיים את שירותו הצבאי. לא קל היה לגלעד ולאחיו להסתגל למקום החדש והשקט בהיותם רגילים לרעש ולהמולה, אך עם הזמן, למדו כל ילדי המשפחה לאהוב את המקום ולהכיר ביתרונותיו.

גלעד המשיך את לימודיו בבית הספר היסודי “עלי גבעה” שבגבעת אבני, ובכיתה ז’ עבר ללמוד בבית הספר החקלאי “כדורי” שלרגלי הר תבור, וסיים שם את לימודיו התיכוניים. הוא היה תלמיד טוב, ואף שלא היה לומד למבחנים, הוציא תמיד ציונים מעולים. חביב היה על המורים, ואהוב על התלמידים.

כילד, היה גלעד שקט, ביישן ונחבא אל כלים, אך ככל שהתבגר נחשפו כושר המנהיגות שניחן בו והכריזמטיות השופעת, והכול נסחפו אחריו. גלעד הקפיד על הופעתו החיצונית, היה מטופח ולבוש על פי צו האופנה, וגילה טעם משובח בבגדים. שמחת החיים של גלעד ואהבת הבריות שבו “מגנטו” אליו אנשים שביקשו לשהות במחיצתו. גלעד היה ידוע בהיותו חבר טוב ונאמן אשר נרתם לעזרה בשעת צרה, יודע לתמוך ולעודד, וכל חבריו אהבו אותו מאוד. ביתו היווה מוקד מפגש שאליו היו מגיעים החברים בתדירות גבוהה, מאזינים למוזיקה – ובעיקר למוזיקה מזרחית שגלעד אהב – אוכלים, שותים וצוחקים. הודות לחוש ההומור המיוחד שלו הצליח גלעד לפתור את כל הבעיות שנתגלעו בין החברים, ולקרב אליו את כולם. היה לו חוש צדק מפותח ומאחר שהיה רגיש מאוד, נפגע בקלות. חבריו כינו אותו בחיבה “מנפוח”, שכן היה מתרגז מהר ו”מתנפח”.

גלעד היה כדורגלן מצטיין ורבים צפו לו עתיד מזהיר בתחום. אהבת הכדורגל החלה בגיל צעיר, אז השתתף בחוג לכדורגל, ובהמשך שיחק בקבוצת הנוער של טבריה ובקבוצת גליל תחתון. לאהבת הכדורגל היה שותף גם אחיו טל, ויחד היו השניים מארגנים בשבתות משחקי כדורגל לילדי השכונה. סיפרו חבריו לקבוצת “גליל תחתון”: “לאחר כמה פעמים שגלעד התעקש לשחק נתנו לו להצטרף אלינו, ומאז לא נפרדנו. גלעד הפך חלק בלתי נפרד מאתנו ונכנס לנו עמוק עמוק ללב. גלעד היה ילד מוכשר בצורה בלתי רגילה. החשיבה ורמת הביצועים שלו היו ברמה גבוהה מאוד, וטובה בהרבה מבני גילו. גלעד היה בעל מזג חם במגרש אבל בעל לב מזהב, שתמיד ידע לכבד ולאהוב אותנו.”

גלעד אהב את החיים הטובים, חופש ומרחבים. הביטוי לכך היה משיכתו העזה לכלי רכב ממונעים – מכוניות וטרקטורונים – ובפרט לאופנועים. אלה היוו בשבילו את התגלמות החופש, העוצמה הבלתי מוגבלת של שחרור, של האוויר הפתוח, של הקשר עם הנוף ועם הסביבה. בגיל שש-עשרה הוציא גלעד רשיון נהיגה על אופנוע והיה בודק אתו את גבולות הסכנה. הוא אהב מאוד לנהוג בשטח, לגלות פינות חבויות ולדהור על כבישים פתלתלים.

אהבה גדולה נוספת הייתה אהבתו לאדוה. הייתה זו אהבה טהורה, עצומה, שנמשכה למעלה מחמש שנים. אדוה פינקה את גלעד בלי סוף: בישלה בשבילו מאכלים שאהב, ובימי ההולדת הייתה ממלאת את הבית בבלונים ומארגנת לו מסיבה עם כל החברים. היא משחזרת את ימיהם היפים: “אתה יודע, ביום שראיתי אותך בפעם הראשונה נדהמתי. הסתכלתי עליך ולא יכולתי להסיר את מבטי ממך. היית כל כך יפה. אני זוכרת איך הבטנו אחד בשני ולא הסרנו את העיניים. מאותו היום, היום הקסום הזה, התאהבנו. … לא חשבתי שאוהב אותך בממדים עצומים כל כך. התאהבתי בכל דבר שקשור בך. אהבתי בך הכול.”

לגלעד היו ידי זהב, ובכל דבר שנגע בו הצליח. הוא היה יצירתי מאוד, צייר בכישרון רב, ידע לתקן תקלות באופנועים, הרכיב מערכות חשמל, ואף הפליא לעצב תסרוקות לחברתו.

ב-13.8.2006 התגייס גלעד לצה”ל והוצב לחיל השריון. מפקדו העיד כי היה חייל חרוץ, ממושמע, ואהב לעזור לכולם.

גלעד, שהיה אהוב כל כך בחייו ואהב כל כך את החיים, מצא את מותו בחג האהבה, בט”ו באב תשס”ח (16.8.2008), בתאונת דרכים שאירעה באזור צומת גולני. מסיבה לא ברורה גלעד התהפך עם האופנוע שכה אהב, נפצע באורח אנוש, ונפטר מפצעיו בדרך לבית החולים “רמב”ם” שבחיפה. “גלעד היה מושלם מדי לעולם הזה ולכן לא יכול היה להמשיך לחיות בו,” אמר אחיו אסף.

גלעד, בן עשרים ואחת בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי במגדל העמק. הותיר אחריו הורים, אחות, ושלושה אחים.

עם מותו של גלעד דממה השכונה. החברים שקודם לכן היו תוססים ומלאי חיים הפכו שקטים, ורבים מהם מכרו את האופנועים שלהם.

במלאות שלושים לנפילתו, הספידה האם את בנה: “… נולדת למשפחה אוהבת, תומכת, מכובדת ומפרגנת, המאמינה בחופש ובפתיחות. גדלת בבית פתוח, שוקק חיים, מלא תמיד באורחים ובחברים רבים. חינכנו אותך ללכת בנתיב ובדרך שיהיו בעלי משמעות וערך, לזכור את ערכי העם והאומה שבארץ מולדת מצאו תקומה. לכבד כל אדם בלי הבדל דת, גזע ועם.

היית ילד מלא שמחת חיים, עם חיוך קבוע על הפנים. … היית הרפתקן, רחב אופקים, נמשך לחופש, תנועה ומרחבים. רודף צדק ואמת, בטוח בעצמו ורחב לב, מחונן בראיית הנולד, שואף תמיד קדימה, לא דורך במקום, שואף להישגים, בעל יכולת התמדה, טוב לב ונדיבות אין-סופית. אהבת ריגושים, אהבת להסתכן, ובדקת תמיד את גבול היכולת שלך – עד כמה אתה מוכן להסתכן. הייתה לך נוכחות עצומה לצד ביישנות, חוש הומור וצחוק גדול שהדביק את כולם. בעזרת חוש ההומור התגברת ופתרת בעיות רבות. תחושת ההנאה שלך הייתה מידבקת, היית מלא התלהבות חיובית. אהבת לחיות והתלהבת מהחיים. …
אנחנו, כמשפחתך, אפשרנו לך לממש ולהגשים את חלומותיך ואת תחביביך. האמנו כי עליך לחיות כל יום ויום בדרך שאתה מאמין שתגרום לך להרגיש טוב לגבי החיים שלך, כך שאם חייך יסתיימו מחר – והם אכן הסתיימו – תהיה שבע רצון מעצמך. וזה מה שעשית ילדי הקט. … מאחלת אני שנרך ידלוק לעד, ויאיר את דרכך וסביבתך החדשה. … הייה שלום אהובי. גלעד, נזכור אותך לעד.”

הספידה את גלעד חברתו אדוה: “הנה כבר עברו שלושים יום מאז שנהרגת ואני עדיין לא מאמינה שאתה לא נמצא, שאתה קבור באדמה. קשה המחשבה שלא תחזור. שיותר לא אראה אותך. את החיוך שלך. קשה המחשבה שאצטרך להמשיך בלעדיך, שאתה לא תהיה לצדי. היו לך הרבה תכניות. היו לנו. רצינו להתחתן, להקים בית ולהביא ילדים. איך הכול התנפץ בן רגע? איך בשנייה נעלמים חיים שלמים? …

רציתי לומר לך שאני חושבת כל הזמן, שאני זוכרת ונזכרת, למראה כל סימן.
רציתי לומר לך שאף פעם לא אנסה לשכוח.
רציתי לומר לך תודה על שתמיד נתת בי כוח.
רציתי לומר לך שפערת בור עמוק בלבי שמתמלא כל פעם בזיכרונות נעימים.
רציתי לומר לך שאני מתגעגעת, אוהבת, ואוהב תמיד.
אני רוצה להגיד תודה לאלוהים שנתן לי הזדמנות להכיר אדם נפלא. אני מודה לאל על תקופה נפלאה. תקופה שבה הלכנו יד ביד. אחזנו באהבה גדולה והייתי נפעמת כל פעם מחדש שמתוך אותו נער חייכן מציץ גבר. גבר חזק, בוגר, ומקרין ביטחון. אני מודה לאלוהים שנתן לי לגעת באהבה…”

עוד כתבה אדוה: “… היית הדבר היחיד שמחזיק אותי. האדם היחיד שנהניתי לחיות למענו. הייתי עושה הכול בשביל לשמח אותך ולגרום לך להיות מאושר. אתה זה שלימדת אותי כל כך הרבה דברים שלא הכרתי. אתה זה שהוציא מלבי רגשות שלא חשבתי שקיימים בכלל. ואתה לימדת אותי מה זה לאהוב. אתה זה ששינה אותי מקצה לקצה. זה שהרעיף עליי כל כך הרבה אהבה … כל כך אהבנו אחד את השני. אני רוצה שתדע שאתה היית החוויה הכי מתוקה בחיים שלי. … אתה היית האדם שהשלים את החסר – החסר שהיה בלבי. וכשעזבת, החלק החסר עזב יחד אתך.”

חברו של גלעד, טל אלמוג, הקדיש לזכרו את שירו של איציק שמלי: “אני זוכר / את הימים של הילדות איך שגדלנו / איך שהבטנו לעתיד ורק חלמנו / ולא הסרנו מבטינו מלפנים / רצינו רק להיות גאים ולא ידענו / כל אותן הסכנות רודפות אותנו / לכל מה שאמרו הורינו רק השבנו / והאמנו, שנגשים כל מה ששאפנו // ולפעמים כשישנים / אני חולם דמותך אומרת / שלפעמים יש משברים / אבל ידך תמיד תומכת // אני זוכר / אותך בלב שלי שומר / הגעגוע לא עובר, תחזור מהר / וזה שומר, כל זיכרון שממכר / אתה לי אח, אתה חבר / אתה חסר // אני זוכר / את הדברים שלי אמרת / גם כשרציתי לוותר לי לא נתת / תמכת ודאגת לי / עכשיו כל כך קשה לי שאתה לא לצדי / היום אני, רק רציתי שתדע / שאת מה שחלמתי הגשמתי בזכותך / ואני לא אשכח אותך, אתה יד ימיני / אולי רחוק מהעין אבל קרוב ללבי // ולפעמים כשצוחקים / קולך נשמע צוחק ברקע / ואז אותי מקדים / בדלת נעמד לפתע // אני זוכר / אותך בלב שלי שומר / הגעגוע לא עובר, תחזור מהר / וזה שומר, כל זיכרון שממכר / אתה לי אח, אתה חבר / אתה חסר…”

פעולות הנצחה רבות נעשו ונעשות לזכרו של גלעד: קבוצת הכדורגל “גליל תחתון” החליטה להסב את שמה ולהיקרא “קבוצת גלעד”.

בקברו של רבי מאיר בעל הנס נקנה נר התמיד לזכרו של גלעד.

דודו של גלעד, יהושע, קנה ספרי גמרא לזכרו בבית כנסת במגדל העמק.

במספר בתי כנסת נתרמו ספרים לזכרו של גלעד.

משפחתו של גלעד שוקדת על הקמת גן לזכרו בגבעת אבני. על ייעודו של הגן הסבירה אמו: “ביום הוא ישמש כגן שעשועים לילדים הרכים, גן מלא בשמחת חיים עם הרבה רעש וצחוק של ילדים – והרי אין שמחה גדולה מזו – ובערב הוא יהפוך לקן של אוהבים.”

פרסום בספר הנופל

website by lama-lo?!